התאבדות וגרימת נזק עצמי במכוון

אחד התסמינים הקשים, בעת דיכאון, הוא מחשבות אובדניות. ברוב המקרים, למרבה המזל, הדרך, ממחשבה על התאבדות לביצועה בפועל, היא ארוכה. אם המצוקה באה לידי ביטוי, התמיכה ניתנת והטיפול בדיכאון אינו נדחה, המחשבות האובדניות מתפוגגות, ועם ההחלמה שבה שמחת החיים.

בעולמנו הקר והמנוכר קשה לנו להשיח את אשר על ליבנו ובכך להקל על המצוקה, לקבל תמיכה נאותה מן הסובבים אותנו ולזכות בטיפול הולם. מכיוון שכך, חשוב שבעתיים שלא לכלוא בתוך נפשנו פנימה את מחשבותינו השליליות, שהכול חסר טעם וערך ושהמוצא היחיד הוא ליטול את חיינו, אלא לחפש ולמצוא בן שיח שיהא שותף לתחושותינו הקשות. במילים אחרות, צריך לנסות ולדבר עם אחרים וכך לקבל עזרה ותמיכה.

שיעור מקרי ההתאבדות נמצא, לצערנו, בקו עליה. נשים נוטות להתאבד על-ידי מינוני יתר של תרופות, בעוד שגברים נוטים להשתמש באמצעים אלימים יותר. רק כ- 15% מן המתאבדים משאירים אחריהם הודעה בה הם מנסים לנמק את הסיבות למעשם הנמהר. מיעוט קטן של המתאבדים מותיר אחריו הסבר "הגיוני" למעשהו.

מהם גורמי הסיכון לביצוע התאבדות?

שיעור מקרי ההתאבדות גובר ככל שעולה הגיל ומגיע לשיאו בין גיל 60 ל- 75 שנים. בשנים האחרונות ישנה התהפכות במגמה ושיעור מקרי ההתאבדות בקרב צעירים נמצא בעליה מתמדת בעוד ששיעור מקרי ההתאבדות בקרב קשישים נמצא בירידה.

  • גברים מועדים יותר להתאבד מאשר נשים.
  • הסיכון להתאבדות גובר בקרב גרושים ואלמנים. הסיכון הנמוך ביותר להתאבדות הוא בקרב נשואים.
  • מובטלים מתאבדים בשיעור גבוה יותר מאלה העובדים.
  • בעלי מקצועות מסוימים מתאבדים בשיעור גבוה יותר, למשל: סטודנטים, רופאים, רופאי שינים, עורכי דין, שוטרים וסוכני ביטוח.
  • מהגרים מתאבדים בשיעור גבוה יותר ממקומיים.
  • אנשים החיים בבידוד חברתי נוטים יותר להתאבד מאלה המנהלים חיי חברה תקינים.
  • אנשים שגרמו לעצמם בעבר נזק במתכוון מתאבדים בשיעור גבוה יותר.
  • אנשים שחוו אובדן, שכול, פרידה ושאירות מתאבדים בשיעור גבוה יותר.
  • אנשים החולים במחלות גופניות ממושכות נוטים יותר להתאבד.
  • כ- 90% מן המתאבדים לוקים במחלות נפשיות. ל- 70% מן המתאבדים יש תסמיני דיכאון.

ישנה "אגדה" כי אנשים השוקלים ברצינות להתאבד, אינם מדברים על תחושותיהם או על כוונותיהם. אין דבר רחוק יותר מן האמת מתפיסה זו. כ- 70% מן המתאבדים מבטאים את תחושותיהם וכוונותיהם לפני ביצוע המעשה.

גרימת נזק עצמי במתכוון

קבוצת החולים הגורמת לעצמה נזק במתכוון היא קבוצה מעורבת. חלקה הם כאלה ש"נכשלו" בביצוע התאבדות. חלקה האחר הם כאלה שאינם ממש משוכנעים שברצונם להתאבד, והיתרה הם אלה שאין להם כוונה אמיתית להתאבד.
שיעור מקרי גרימת נזק עצמי במתכוון הוא גבוה. כ- 1% מכל הנשים המגיעות לבית החולים, מתאשפזות בגלל נושא זה. ברוב מוחלט של המקרים (90%) הנזק נגרם במתכוון על-ידי נטילת מינוני יתר של תרופות. ביתר המקרים, הצורה השכיחה ביותר היא ביצוע חתכים בגוף.
ניתן להבחין בשלושה סוגים של חתכים:

  • חתכים עמוקים ורציניים עם כוונה ברורה להתאבד.
  • השחתה עצמית בעקבות מחלה נפשית, כנראה.
  • חתכים שטחיים. זוהי התופעה השכיחה ביותר, בדרך כלל בקרב נשים צעירות. מבצעי החתכים השטחיים הם בעלי הערכה עצמית נמוכה, בעלי שליטה רפה בדחפיהם, בעלי מצב רוח לא יציב, בעלי קשיים במערכות יחסים ובעלי נטייה להטביע את יגונם באלכוהול ובסמים.
בקרב מבצעי הנזק העצמי במתכוון, ניתן למצוא יותר צעירים מקשישים, יותר גרושים ובודדים מנשואים ויותר מובטלים מעובדים.
רוב הגורמים לעצמם נזק במתכוון, חוו אירועי חיים מעיקים, קשיים במערכות יחסים, משפחות הרוסות, מעשי התעללות בילדות, בידוד חברתי וחרדות בקשר לעבודה ולדיור.
ברוב המקרים, גרימת הנזק העצמי איננה מתוכננת ומתחוללת בעקבות משבר בחיי החולה. בקרב כ- 15% מן המזיקים לעצמם ניתן למצוא נטיות אובדניות קשות.

מדוע אנשים מזיקים לעצמם במתכוון?
גרימת נזק עצמי היא במקרים רבים "קריאה לעזרה" או "איתות מצוקה". במקרים אחרים זוהי מעין בריחה ממצב בלתי נסבל, דרך להביא הקלה לנפש מסוכסכת, ניסיון להשפיע על הסביבה, התגרות בגורל ובחינת מה צופן לנו העתיד.
ישנה חפיפה די ניכרת בין אלה המזיקים לעצמם במתכוון לבין אלה המתאבדים. שיעור הלוקים בדיכאון ובהפרעות נפשיות אחרות בקרב שני קהלים אלה הוא משמעותי. מסיבה זו אין להמעיט בחומרה של הסבת נזק עצמי במתכוון. הסיכון שאותם אנשים לקו בדיכאון ועלולים להתאבד הוא גבוה. כ- 1% - 2% מן האנשים הגורמים לעצמם נזק במתכוון, מתאבדים תוך שנה עד שנתיים.
האותות מבשרי הסיכון המוגבר להתאבד, בקרב אלה המסבים לעצמם נזק הם:

  • ביטוי מפורש של כוונה ברורה להתאבד.
  • חרטה על ניסיון התאבדות שנכשל.
  • תכנון מראש של ניסיון להתאבד.
  • נקיטת אמצעים למניעת גילוי מוקדם של הכוונה להתאבד.
  • אי פניה לקבלת עזרה בעקבות ניסיון התאבדות שנכשל או התגלה.
  • שימוש באמצעים אלימים.
  • "סגירת עניינים" כמו פירעון כל החובות או כתיבת צוואה.

מה אפשר לעשות אם יש לך מחשבות ונטיות אובדניות?
אל תאצור מחשבות ונטיות אובדניות בתוך נפשך פנימה בתקווה שהן תחלופנה מעצמן או בהשלמה עם התחושה שאין יותר בשביל מה לחיות. חשוף את מצוקותיך ודבר עליהן.
פנה אל הקרובים אליך ביותר ודבר איתם על הסיבות לתחושותיך. עצם השיחה עם אדם שקרוב אליך עשויה להקל עליך, לפרוק מעט ממועקותיך ולמצוא תמיכה אוהדת.
גש לרופא המשפחה. מחשבות אובדניות הן תסמין של מחלה דיכאונית שיש בידי הרופא שפע של אמצעים שבעזרתם תוכל להחלים ולחזור לאיתנך.
צלצל אל מרכז בריאות הנפש בקופת החולים, במרכז נמצאים אנשים שיוכלו לסייע לך.
צלצל לאחד מארגוני המתנדבים. בצידו השני של הקו נמצאים אנשים שרוצים לעזור לך ויש להם ניסיון רב ומוכח להעניק לך סיוע רב ערך.

מה לעשות אם מישהו ממכריך מדבר על התאבדות או שיש חשש בליבך שהוא מתכוון להתאבד?
יש להתייחס ברצינות רבה לנטיות אובדניות או אף לחשש שמא הן קיימות.

  • דבר עם מכרך ונסה לעזור לו לפרוק את אשר על ליבו.
  • הצע למכרך עזרה ותמיכה.
  • המרץ את מכרך לפנות לבקש סיוע אצל רופא המשפחה, או במרכז לבריאות הנפש או אצל אחד מארגוני המתנדבים.
  • ערב בעניין את בני המשפחה והחברים של מכרך.
לפרק הבא: כשהחיים מאבדים את טעמם